יום ראשון, 21 בספטמבר 2014
המרדף לאושר
כל אדם רוצה להיות מאושר, ונראה שבשביל שמספר מקסימלי של אנשים יהיו
מאושרים יש בעיות רבות שצריך לפתור, אבל האם ייתכן שקיימת בעיה אחת שפתרונה יקל על
הפתרון של הבעיות האחרות? הרי כל הבעיות הנ"ל דורשות תהליכי קבלת החלטות
תקינים, שישרתו את האינטרס של מספר רב של אנשים ככל האפשר, ולכן הבעיה הראשונה
שצריך לפתור היא זו שמשפיעה על אותם תהליכי קבלת ההחלטות.
אחרי שהבנו שקיים כלל ברזל המסכן
את הדמוקרטיה, ובהנחה שדמוקרטיה (אמיתית) היא הדרך הטובה ביותר הקיימת כרגע
לקבלת החלטות, צריך להתחיל לחפש תשובות פרקטיות לשיפור הדמוקרטיות בארץ ובעולם.
הצעד הראשון והמתבקש הוא העלאת המודעות לבעיה. העובדה שקיים כלל אקדמי
בהחלט תקל על המלאכה, אבל הגיע הזמן להתחיל לדבר עליו. הציבור לא מודע לכלל, בין
אם במכוון ובין אם לא, אפילו שמדובר בכלל הראשון שאזרח במדינה דמוקרטית צריך להכיר,
והעברת מסרים בעידן שלנו הפכה להיות פשוטה ביותר.
באותה נשימה בה אנחנו מזכירים את הכלל יש להזכיר שישנם תהליכי
נגד שמטרתם להתמודד איתו, ובאותם תהליכי נגד עלינו להתמקד בהמשך התהליך. אני
לא חושב שעלינו להתחיל מאפס. ישנם מדדים גלובליים במספר תחומים והצלבה ביניהם תוכל
להוביל אותנו למדינות ולמודלים מהם עלינו ללמוד. המדדים בהם השתמשתי הם דמוקרטיה, שגשוג ואושר.
המסקנה הלא מפתיעה היא שישנה התאמה רבה בין המדינות המובילות בשלושת
המדדים, כלומר בעשירייה המובילה בשלושתם יש מספר חברות קבועות (נורווגיה, דנמרק,
שוויץ, הולנד) ומהמודלים שלהן אפשר לייבא אלמנטים רבים בשביל להצעיד גם את ישראל
קדימה.
המטרה הסופית היא לנסח פתרון קוהרנטי מספק בשביל שבפעם הבאה שיצליחו
להוציא מיליון אנשים לצעוק "צדק חברתי" יהיה אפשר להעניק לאותם האנשים
מטרה ברורה יותר בשביל שלא יוכלו לפזר אותם כל כך בקלות ללא שינוי משמעותי.
המחאה
החברתית היתה אירוע משמעותי בתולדות המדינה אבל היא גדלה מהר מדי והרבה מעבר
למצופה וכך מטרותיה היו לא ברורות. מקוטג' לדיור ולצדק חברתי. כאשר המטרה לא ברורה
קל מאד לחתור תחתיה, וכאשר אנשים יצאו לרחוב בקריאה לשינוי אבל אף אחד
לא יודע מה השינוי שאותו הוא מבקש קל מאד למנוע את השינוי.
וזה בהחלט מה שקרה. האליטות רעדו, ביבי הזיע, אבל בסופו של דבר הם
הצליחו באומנות להתחמק מהקליע ולנטרל את האיום. כעת הם עובדים בקדחתנות בשביל להבטיח
שאירוע כזה לא יחזור. תהליך דה לגיטימציה ארוך ומייגע עדיין נעשה למחאה החברתית,
ומטרתו לגרום גם לאנשים שהשתתפו בה לחשוב שהמחאה לא היתה שלהם, לזהות אותה עם השמאל
הפוליטי (כשלמעשה "צדק חברתי" היא סיסמת שמאל חברתי מובהקת) ולהחליש את
הגורמים החברתיים שמנסים להתניע אותה שוב ללא הצלחה.
הבעיות שהובילו למחאה לא פחות רלוונטיות היום מב-2011. הפתרון של
לפיד (הלפדוג של נוני מוזס), שהיה המנצח
הגדול בבחירות של 2013 בעקבות ההצהרה שלו על תמיכה במעמד הביניים, למצוקת
הדיור השפיע
לרעה על השוק עד עכשיו כאשר כלכלנים רבים בטוחים שמדובר בפתרון בעייתי מאד. בנוסף, מונתה
אמנם ועדה למלחמה בעוני, אבל טענות העולות מהמחנה החברתי בכנסת אומרות שהועדה הושפעה
מלחץ חיצוני ושמסקנותיה ייקברו.
הקיצוץ הנוסף
בתקציב משרד הרווחה מראה שהטענות הללו אינן תלושות מהמציאות לחלוטין.
והעובדות עדיין שם, הן מראות שמיליון איש קראו לשינוי במפגן ציבורי
חסר תקדים והן עדיין רלוונטיות משום שכמו שאנחנו רואים השינוי לא ממהר להגיע. אני
בטוח שהאוליגרכים שעומדים בראשנו הסיקו את המסקנות שלהם מהאירוע והגיע הזמן שגם
אנחנו נעשה את אותו הדבר.
אם כך, צריך להתכונן למחאה הבאה ולבוא אליה עם מטרה מוגדרת בדמות רפורמה
שלטונית מקיפה שתחליש את השפעתו של כלל הברזל של האוליגרכיה ותחזיר את הדמוקרטיה
לעם. אני לא מנסה לטעון שלאחר מכן כל בעיותינו יעלמו והמרדף לאושר יסתיים, אבל מדובר
בנקודת התחלה מצוינת בדרך אליו. בפוסטים הבאים אתמקד באלמנטים שניתן לייבא ממדינות
בעולם שיסייעו להחזרת הדמוקרטיה לעם.
הירשם ל-
תגובות לפרסום (Atom)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה