"הגלולה" בפייסבוק:

יום רביעי, 9 באפריל 2014

פתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני

פורסם במקור ב09.03.014
"אם אתה רוצה לעשות שלום עם האויב שלך, אתה חייב לעבוד עם האויב שלך ואז הוא יהפוך לשותף שלך."
הקדמה
"עד שתגיע לגיל 18 כבר לא תצטרך להתגייס לצבא" הוא משפט שילדי ישראל שמעו לא פעם בעבר, הוא סימל את התקווה הישראלית לשלום של ציבור שעייף ממלחמה, תקווה שהתעצמה לאחר שראו שהדבר אפשרי לאחר שהושג הסדר עם האויבת הגדולה והחזקה ביותר ב79', והתעצמה אף יותר לאחר הסדר נוסף עם אויבת מרה לא פחות ב94'. ואז החלו צעדים אמיתיים לפתרון הסכסוך שכאשר אומרים את המילה 'סכסוך' מתכוונים אליו, ואנשים אכן האמינו שהדבר אפשרי, התקווה גדלה והציבור הישראלי שמח. לא היה ילד ישראלי שלא ידע מהו סמל השלום, ועבור רבים מהם הוא היה המטרה הנעלה ביותר. כולנו גדלנו על שיר השלום, וידענו את מילותיו, וערכי השלום ואלימות כמוצא אחרון היו שגורים בפיו של כל מורה ישראלי שמכבד את עצמו. עם זאת, איפשהו בדרך חל שינוי בציבור הישראלי, והעובדה שהיום אף הורה לא יגיד לילדו את אותה האמרה שהייתה כל כך מפורסמת בעבר מעידה על כך.


נקודת המפנה היתה לדעתי ברביעי לנובמבר 1995, אירוע טראומטי מאד למדינת ישראל ולשוחרי השלום שבה. יצחק רבין, ראש ממשלת ישראל, המנהיג הצבאי הדגול שאחראי על המלחמה המוצלחת ביותר, האדם שהפך לסמל השלום, בהיותו מזוהה  עם הסכם השלום בירדן והסכמי אוסלו, נרצח. הוא לא נרצח ברחוב בצורה רנדומלית, או בזמן נאום כלשהו לעיתונות, הוא נרצח בסיום עצרת שנקראה עצרת השלום, לאחר ששר את שיר השלום, ועל רקע קריאותיהם הנלהבות לשלום של 100,000 ישראלים שייצגו את הרצון העז שאחז ברוב הציבור באותם הימים. מילות השיר המגואלות בדם, סימלו בצורה רבה את המכה הניצחת שנחתה על השלום, מכה שנראה שעד היום, 18 שנים אחרי, לא הוא ולא הציבור הישראלי הצליחו להתאושש ממנה.
ללא רבין, לא היה לשמאל די כוח פוליטי כדי להניע את הסכמי אוסלו ולהשיג את מטרתם האמיתית ואלו, לאחר תהליך לא ארוך של דה לגיטימציה מצד הימין בישראל שהיה בשלטון באותם ימים (באמצעות ראש ממשלה מוכר שאוהב דיבורים ושונא מעשים), הוכרזו ככישלון.
אך האם ההסכמים אכן היו כישלון כפי שהימין רצה שנאמין? אני חושב שלא, אמנם מתוך תסכול, הרשות הפלסטינית תפסה קו יותר קיצוני כאשר ערפאת ראה שישראל לא מתכוונת להתקדם בצורה משמעותית ולתת לו את המקום בדפי ההיסטוריה שרצה כל כך. אבל אני חושב שרוב האנשים שמדברים עליהם בבוז היום לא מבינים ששם הונחה התשתית הרעיונית למשהו שנראה לנו היום טבעי כל כך ושמהווה את היסוד לשיתוף הפעולה הענף בתחומים המשתרעים ממלחמה בטרור ועד מים. שיתוף פעולה זה הוא המפתח לקיומו של הסכם בסופו של דבר אך זה לא ייחתם ללא הרחוב הישראלי והפלסטיני.
הפחד משינוי
לדעתי ההנהגה בשני הצדדים, לפחות כרגע, לא מעוניינת בשלום. הדבר נובע מהשינוי העצום שהשלום מאיים להביא אתו, ואנשים שנמצאים בעמדות כוח בהווה לעולם ישנאו שינוי שעלול לשנות זאת בעתיד. האם אנחנו יכולים לדמיין את המדינה שלנו ללא הסכסוך הישראלי פלסטיני? נראה שהסכסוך כמעט ומגדיר אותנו.
מבחינה אישית, בעלי הכוח שונאים שינוי כי הם מפחדים שהוא ייקח להם את הכוח, מה אם במצב החדש שיקום השמאל יתחזק שנית כאשר הציבור יראה כמה השלום מוצלח? מה יקרה כאשר הנושא המרכזי שמעסיק אותנו כבר שנים רבות ידעך? על מה נדבר? האם נתחיל להסתכל על רמת חיינו בצורה שונה ונדרוש דרישות, שאמנם כבר דרשנו לא מזמן, בצורה חריפה יותר? ולאן יפנו המנהיגים שלנו לישועה הפעם בשביל שנשתוק? כל השאלות שהעליתי הן שאלות שאני בטוח שעברו מספר פעמים בראשם של האנשים העומדים בחזית המשא ומתן.
הפחד הנוסף שיש למנהיגים מהשינוי שסיום הסכסוך עלול להביא, נוגע לעלייה במפלס האדישות בחברה בלעדיו. באחד מהדיונים שקיימתי עם אדם קרוב שמעתי את הטענה האומרת ש'חברה שחיה על חרבה היא חברה טובה יותר'. עוד אעמוד כאן על הבעיות שעליית האדישות ובעקבותיה ירידת הערכיות יכולות ליצור, אבל אני פשוט לא יכול לקבל את הטיעון הזה. אני מסרב להאמין שמלחמה היא הדרך היחידה לשמור על מפלס גבוה של ערכיות, אני חושב שהחברה יכולה להגיע לרמת השגשוג הגבוהה ביותר כאשר היא תצליח לשמור על הערכיות שלה בזמן שלום, משום שאז היא תהנה ממצב של מקסימום משאבים, ואם יהיו מנגנונים שיצליחו לשמור עליה ערכית בזמן שלום, בזמן בו היתה צריכה להיכנס כביכול לאדישות, היא תישאר עוצמתית ויציבה לאורך זמן.
אין ספק שמפלס האדישות בחברה הישראלית עלה מאז קום המדינה, הירידה מחוסר וודאות של איום קיומי, למצב של עליונות על אויבינו עשה את שלו. הפחד עדיין קיים בציבור הישראלי, אבל המחשבה על היחיד החלה להראות את אותותיה, כאשר כפי שכבר אמרתי, אנחנו סוג של אח קטן לציבור האמריקני. תופעת ההשתמטות לא עלתה בכלל על הדעת בשנים הראשונות של ישראל, אנשים רצו לעזור בכל מחיר, משום שללא עזרת כולם ההישרדות אינה מובטחת, אך ברגע שהיא הובטחה אנשים יכולים להתחיל לחשוב על עצמם שוב ואז הם הולכים ומשקרים לקב"ן כדי להתחמק מחובתם האזרחית.
אבל האם מלחמה היא הדרך היחידה לשמור על רמת האדישות תחת שליטה? האם היא מה שמפריד בינינו לבין החברה האמריקנית? אני חושב שלא, אני חושב שגם ללא הסכסוך המנטליות היהודית תספק לנו תקופה לא קצרה בה הישראלי לא יאבד את אדישותו. הרי היהודי נרדף לאורך כל ההיסטוריה. תמיד הצליחו למצוא סיבה לכך, ובגלל זה התרגלנו תמיד למצוינות וחוסר מנוחה שתאפשר לאויבינו לתפוס אותנו. זהו סוד ההישרדות שלנו במהלך השנים, זוהי הסיבה שאנחנו העם העתיק בעולם שעדיין משגשג, כשכל רודפינו הגדולים מעלים אבק על דפי ההיסטוריה. התחושה הזו לא תיעלם מיד ברגע שהסכסוך יסתיים, היא טבועה עמוק בתוכנו, והיא גם טבועה במנטליות העולמית והיעלמותה היא תהליך שינוי שיבוא רק בעקבות שנים של יציבות לעם היהודי.
זה לא אומר שסיום הסכסוך לא יצטרך להביא אתו מנגנונים שמטרתם שמירה על רמת ערכיות גבוהה, אבל מנגנונים אלו צריכים להיות מבוססים על חינוך יעיל שהכסף שייחסך יוכל לספק, במדיניות רווחה מקיפה יותר, בקמפיינים ממשלתיים ותקשורתיים ומודעות הציבור לחשיבות הנושא. כאחים קטנים, התהליכים הבלתי נמנעים שיחזירו את הציבור האמריקני לרמת ערכיות נסבלת ישפיעו גם עלינו, והמנגנונים שיוגדרו שם, או החורבן שייפול עליהם אם לא יוגדרו שום מנגנונים, יעשו את שלהם לדעתי.
הסכסוך בהחלט מגדיר את הכלכלה הישראלית, כאשר עשרות אלפי משרות תלויות בו, בין אם זה בשב"כ או בתעשיות הצבאיות, הסכסוך הישראלי פלסטיני שווה כסף רב כרגע למדינת ישראל ולבעלי העוצמה בישראל. סיום הסכסוך ידרוש הכנה ענפה של הכלכלה לכך, תהליך קשה שאף מנהיג לא מעוניין להתחיל בו כאשר אין דחיפה מספקת ושיתוף פעולה מצד הבוחרים.
אותם בוחרים עברו מאמצע שנות ה-90 ועד היום תהליך של סטייה ימינה, ואובדן אמונה בשלום. הערך, שהיה נשמת אפו של הציבור הישראלי בעבר, הפך למושא ללגלוג, והמדברים בעדו הפכו לבוגדים ויפי נפש. הדבר אמנם לא מגובה בנתונים, אבל יש לי הרגשה שאם נערוך היום סקר בנושא זה, נגלה שרוב הישראלים אמנם עדיין מעוניינים בשלום, אך לא מעוניינים לבצע ויתורים משמעותיים למענו, ולא מאמינים שבאמת אפשר להגיע אליו.
קידום ההבנה
במידה מסוימת הם צודקים, במצב העניינים הנוכחי יהיה קשה מאד להגיע אליו. בשביל להגיע אליו הציבור צריך להיזכר מדוע רצה בו מלכתחילה, ומהן ההשלכות שיהיו לו. הוא צריך להבין, לדוגמה, שהכסף הרב שהולך לביטחון מגיע מכיסו, ויכול להגיע אליו חזרה או לפחות להביא להורדה של המיסים אליה משוועים כולם, הוא צריך להבין שסיום הסכסוך יוריד את מפלס השנאה לישראל בעולם בצורה ניכרת, ויגרור יחסים דיפלומטיים עם מדינות שלא היו פתוחות בפנינו עד עכשיו, כמו לדוגמה פתיחת שוק מדינות המפרץ המתונות בפני המשקיעים הישראלים ולהפך, וגרירת שיתוף פעולה נרחב הרבה יותר עם אירופה השמאלנית-ליברלית. הוא צריך להבין שסיום הסכסוך יכול להביא גם לסיום סכסוכים נוספים עם מדינות כמו לבנון וסוריה (כשזו תתייצב) ולעליית היקף התיירות בישראל, ושיציבות רבת שנים באזור המאופיין בחוסר היציבות הגדול בעולם עשויה להוביל לתרחיש הדמיוני של חיבור יבשתי עם אירופה, דבר שהוא מבחינתי בגדר חזון אחרית הימים, אך היה קיים בימי המנדט הבריטי. הוא צריך להבין שהחתירה לשלום נמצאת בבסיס האינטרסים של כל חברה, אם ברצונה לשפר את מצבה ולהגיע לשגשוג, והמצב של מלחמה תמידית, אליו אמנם הורגלנו, הוא לא המצב הרצוי בשום פנים ואופן. אין במילים אלו כדי לרמז שפתירת הסכסוך הישראלי-פלסטיני תפתור את כל הבעיות הקיימות בישראל, וכפי שכבר ציינתי בעיות חדשות עלולות להיווצר בעקבותיה, אבל אסור לשכוח שהסכסוך מתקשר בצורה כלשהי לתחומים רבים ועשוי לסייע לשיפור המצב בהם.
הבסיס להבנה ולשינוי דעת הקהל נמצא בתקשורת, ולא בתקשורת המסורתית אני תולה את תקוותי, משום שהיא מייצגת את ההנהגה ואת בעלי העוצמה שמפחדים מהשינוי. אני פונה שוב לתקשורת החדשה שתפיץ את הדעות הללו, שמפליא אותי שאינן ברורות לכולם. הייתי רוצה להראות לציבור מהם היתרונות והחסרונות ששלום יציב עם הפלסטינים יביא עמו, בצורה אמפירית וברורה. מחקרים כאלה מקומם באקדמיה, המאופיינת בגישות שמאלניות (משום שאלו הן המסקנות שאליהן כל אדם שמתעמק בטיעונים ההגיוניים צריך להגיע), וייתכן שכבר נערכו מחקרים מסוג זה, אבל הם לא ראו אור בצורה שתגיע לאוזני הציבור וכך הם לא משיגים את מטרתם החשובה ביותר.
שינוי דעת הקהל טמון גם בהבנה שבצד השני יש אנשים כמונו, לא פסיכופתים, חיות או מפלצות, אנשים. אנשים שמטרת מכלול האינטרסים שמניעים אותם זהה למטרה שלנו, והיא להגיע לרמה מקסימלית של רווח עצמי. האינטרסים עצמם הם הבעיה, החינוך שהם קיבלו והערכים שהם ספגו במהלך כל השנים, הובילו אותם (כמו חלק גדול מאתנו) לחשוב שהרווח האישי והכללי של החברה שלהם טמון בהיעלמותנו, שהצדק נמצא לצדם במחלוקת ולכן אנחנו צריכים לעזוב, שהאלימות תוביל אותם בסופו של דבר לעצמאות ולישועה, ולכן היא מוצדקת בשם המטרה הכללית. ערכי הדת המוסלמית, שעברו עיוות לשם השגת כוח וציות, הם אלו שמניעים אותם, זה מה שהם יודעים, משום שמעולם לא הצליחו להחדיר להם ערכים אחרים. הידיעה שהצד השני לא מונע מרוע, אלא ממכלול אינטרסים שגוי, תגדיל את ההבנה שלנו, והתוצאה הישירה של הבנה היא ירידת מפלס השנאה.
גם ברחוב הפלסטיני, צריך להראות שהצדק כבר אינו רלוונטי בסכסוך הזה. לאחר שכל כך הרבה דם כבר נשפך הצדק נשכח, ולא חשוב מי מהצדדים צודק, משום שאף צד לא ייעלם, ושני הצדדים יצטרכו לוותר בשביל להגיע למטרה הראויה. צריך להראות לרחוב הפלסטיני שמצבו רע, שהאלימות וההסתה לא הביאו אותו לשום מקום ואולי כדאי לתת ניסיון לדרך אחרת, להראות להם מה יהיה מצבם כאשר תהיה להם מדינה המקיימת שיתוף פעולה מלא עם ישראל ולגרום לו להבין שגם למנהיגים שלו אינטרס שהסכסוך יימשך כי כך יותר קל לו לשלוט בהם ולשמור על כוחו. עולה מכך האינטרס לפתוח את הציבור הפלסטיני לאינטרנט במהירות רבה ובהיקף גדול ככל האפשר, ולקרוא לבלוגרים פלסטיניים לשתף פעולה עם עמיתיהם הישראלים ולהפיץ מסרים המקדמים את ההבנה בין הצדדים, במקום מסרי השנאה הנפוצים מדי היום.
שילוב האינטרסים
בסופו של דבר, אם התהליך יצלח הציבור יהיה מוכן שנית לשלום, דבר שעד לפני 18 שנה היה חלק מהמציאות היומיומית שלנו אבל היום הוא תלוי תהליך ארוך ומתמיד, והקריאות לשלום יתעצמו בשני הצדדים. הפוליטיקאים יבינו שיש מספיק תמיכה ציבורית לקידום התהליכים שיביאו לשלום, ויבינו שישיגו רווח פוליטי אם יפעלו למענו. הם יבינו שהזמן לשינוי הגיע, שהציבור עייף ולא מוכן יותר למצב הבלתי אפשרי שנוצר, ואז תחל הכוונה האמיתית לשלום, להבדיל מההצגות שאנחנו רואים וקוראים עליהן כיום, הצגות שההשפעה שלהן על התהליך שלילית, כי כל כישלון כזה מנחית מכה נוספת על התקווה של שני הצדדים ומרחיק את ההבנה המשותפת אליה אנחנו צריכים לשאוף.
התהליך הנוכחי אמנם נכפה עלינו על ידי האמריקאים, שאני מתקשה להאמין שבאמת רוצים לפתור את הסכסוך כי הוא שווה להם הרבה כסף וגם משום שאם האמריקאים באמת רוצים לכפות את סיום הסכסוך הם צריכים לכפות דווקא את תהליך ההבנה הציבורי,  תהליך שגיבוי ממשלתי משני הצדדים עשוי להאיץ בצורה ניכרת. רק אז הם יצליחו להביא לסיום אמיתי של הסכסוך, אותו הם מנסים (לכאורה) לסיים כבר שנים רבות.
תהליך נוסף שכבר החל, הוא הידוק האינטרסים המשותפים של שני הצדדים, הבאת הכדאיות לשלום לרמה מקסימלית בה האינטרסים של שני הצדדים יהיה בקידום השלום, משום שאם בעלי העוצמה בישראל יראו שהמצב הבשיל לכך שבשלום יותר כסף ממלחמה, הם יעניקו לו רוח גבית חזקה הרבה יותר. שיתוף הפעולה עשוי להיות בתחומים כמו ביטחון, מים, חינוך, מדע, מסחר וכו' ובהיקף גדול הרבה יותר מההיקף הנוכחי. ההנעה של מידע, כוח אדם וסחורות בין שתי החברות תתרום גם להבנה אבל בעיקר להיקף הכסף שעושה את המעבר בין שני הצדדים, וכך, כפי שהציטוט בתחילת הקטע אומר, הפלסטינים יהפכו לשותפינו, מאויבים מרים לשכנים, שכל מטרתם היא לחיות לצדנו בשגשוג מקסימלי.
לסיכום
משמעות השלום בעיני הדור הישראלי הישן היא גדולה, אבל נראה שבעלי אינטרסים גרמו לציבור לשכוח מדוע הוא כל כך משמעותי, ומדוע הוא שווה ויתורים, גם אם אלו יהיו כואבים. ההבנה של הציבור בשני הצדדים שהשלום יועיל לחייהם, וכך הם צריכים לשאוף אליו תמיד (אך לא בכל מחיר), היא המפתח לסיום הסכסוך. קידום ההבנה ייעשה באמצעות מסרים שניתן להעביר כעת בין שתי הקבוצות ובתוך כל אחת מהן בקלות יחסית, ולחץ חיצוני מצד האמריקאים והאירופאים יעזור להאצה משמעותית של התהליך שיוביל בסופו של דבר לסיום הסכסוך, סכסוך שאינו חייב להיות נצחי בשום פנים ואופן.

פורסם על ידי ב-
תוויות: , , , , , , , , , , , ,

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

הירשם ל- תגובות לפרסום (Atom)